סכסוכי שכנים - המלחמות הקטנות והמיותרות
עו"ד אריה שורץ
במלחמת המפרץ הראשונה, באחת ממתקפות הטילים על רמת גן, נפגע קשה בניין במערב העיר. בבניין ששוכן בלבה של שכונה שקטה וירוקה היו שתים עשרה דירות ושתי חנויות בקומת הקרקע. למרבה המזל לא נפגע שם איש, אך הבניין עצמו נפגע באופן שלא ניתן היה להמשיך להתגורר בו. השכנים פונו כולם לבית מלון, ובעלי שתי החנויות נאלצו לסגור את שעריהן ולצאת לחופשה ארוכה וכפויה.
עיריית רמת גן הקימה במהרה את מה שכונה אז "מנהלת הטילים", במטרה להביא פתרונות לדיירים שנאלצו להתפנות מבתיהם. המנהלת שכרה קבלנים, ובתוך שנתיים הוקם הבניין מחדש. תוך כדי הקמתו ועל מנת לפצות במקצת את התושבים הורחבו מעט הדירות, ושתי החנויות שלא ניתן היה להרחיב זכו למרתפים קטנים וחדשים, שהכניסה אליהם מתוך החנות פנימה. את חפירת קומת המרתף החדשה מימנו שני בעלי החנויות מכיסם.
לא הספיקו הפועלים והאבק להעלם, ודיירי הבניין קיבלו לתיבות הדואר שלהם מעטפות ממזכירות בית המשפט לעניינים מקומיים: התוספת שבניתם לדירתכם אינה בנויה על פי דין, ועל כן הוגש נגדכם כתב אישום פלילי בגין עבירות בניה, ובקשה לצו הריסה מיידי. הדיירים שרק עכשיו חזרו משנתיים של מגורים בבית מלון לא ידעו אם לבכות או לצחוק. עד כאן, לא היה הסיפור מעניין כל כך: מעשי חלם הרי קורים במקומותינו חדשות לבקרים. אלא שכאשר הלכו כמה מן הדיירים לעורך דין מפולפל על מנת להתייעץ בו, שמעו ממנו עצה אחת נוספת: מרתפי החנויות, כך הסביר להם, נבנו על חלק מהרכוש המשותף. בעלי החנויות הרוויחו על חשבונכם, אם תתבעו אותם תוכלו לקבל סכום ניכר של כסף. הדיירים הזדרזו, והגישו תביעה כנגד שני בעלי החנויות, לתשלום שווי ראוי בגין שימוש בקרקע שהיא חלק מהרכוש המשותף.
הדיון התחיל משום מה בבית המשפט העליון, אשר קבע לאחר כשנה וחצי שאינו הערכאה הראויה והפנה את הצדדים לבית המשפט המחוזי. שנתיים אחר כך, החליט בית המשפט המחוזי שהתיק ראוי להידון בבית משפט השלום, שכן אינו עוסק בשאלות של מקרקעין אלא בשאלות כספיות. התיק התנהל בפני כב' השופט המנוח ד"ר עדי אזר ז"ל, ואחרי כשלוש שנות התדיינות קבע השופט שעל הצדדים להזמין חוות דעת של שמאי, על מנת לבדוק האם שווי המרתפים עולה על שווי תוספת הבניה בדירות, שגם היא נבנתה על הרכוש המשותף – הקירות החיצוניים של הבניין. שנה חלפה, איש מהצדדים לא פנה לשמאי, והתיק בבית המשפט נסגר מחוסר מעש.
עוד שנה חלפה, וחלק מהדיירים (מרביתם הבינו עם הזמן את האיוולת שבתביעה וזנחו אותה לחלוטין) פנו שנית לבית המשפט המחוזי, בתביעה מחודשת המתבססת על החלטת השופט אזר המנוח, וגם תיק זה נוהל במשך כשלוש שנים. סופו של דבר, הצדדים הגיעו להסדר פשרה לפיו יוכלו בעלי החנויות לרשום את המרתפים כחלק מהחנויות בלשכת רישום המקרקעין, ולא ישולם לאיש מהצדדים דבר.
כעשר שנים התנהלה מסכת הדיונים שבה ייצגתי את אחד מבעלי החנויות, בארבעה בתי משפט שונים. תחילתה בצרות עין וקנאה, וסיומה בקול ענות חלושה, בפשרה שאין בה דבר שלא היה קיים מלכתחילה. עשר שנים בהם דיירי הבית לא דיברו זה עם זה, לא הסכימו ביניהם על דבר הקשור בניהול הבית המשותף והוציאו כספים מיותרים. מלחמת שכנים יום יומית כזו גרועה בהרבה ממלחמה שמתנהלת אי שם מעבר לים.
נזכרתי בסיפור הזה לקראת יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות החלים בשבוע הבא. יש בו לטעמי לקח חשוב ושעור גדול: אנחנו זוכרים בקלות את המלחמות הגדולות, ושוכחים בקלות את המלחמות הקטנות. אסור לנו לתת למלחמות הבאות עלינו מבחוץ להשפיע עלינו כחברה. אם נדע לכבד אחד את השני, אם נראה בני אדם כמו שהם ולא נחשוב רק במונחי "מה כדאי לי ומה יצא לי מזה", אולי נוכל יותר בקלות לנצח את אויבינו האמיתיים.
אני פוגש מידי פעם את עורך הדין שיעץ לדיירים לתבוע את שכניהם למען בצע כסף. גם הוא, כמוני, נכה צה"ל, ואנחנו נפגשים לעיתים בבית הלוחם. חבל לי עליו. כנראה שהפציעה והנכות לא לימדו אותו להבחין בין עיקר וטפל בחיים.