עושה השלום במרומיו
עו"ד אריה שורץ
עמיר ושרון התגייסו יחד, שרתו יחד באותה היחידה בצבא, והשתחררו יחד באותו היום. חודשים רבים קודם החליטו שמיד עם שחרורם ינסו לפתוח יחד עסק, רק שלא ידעו מה בדיוק יעשו וממה ירוויחו את המליונים. כשיצאו מהבקו"ם קיבלו עצה מקרוב משפחה של אחד מהם לפתוח עסק לניקיון דירות בגמר בניה: שאריות טיח, צבע וכיוב', עבודה קלה ששכרה בצידה. יחד עם הרעיון קיבלו כמה עצות לניהול העסק ויצאו לדרך.
הם הקימו חברה בע"מ, כיוון ששמעו מחברים שחברה בע"מ מונעת חיוב אישי בחובות העסק. מיד אחר כך פתחו שני חשבונות בנק לחברה, ובכל אחד מהחשבונות הזמינו שני כרטיסי אשראי, אחד לכל אחד מהם. שרון נתן כבטוחה למסגרת האשראי בחשבון את כל כספו - כמאה אלף ש"ח שירש כמה שנים קודם לכן אחרי פטירת אביו. הזמנת ארבעה כרטיסי אשראי הוסברה לי על ידי שרון בצורך לקנות חומרי ניקוי באופן שוטף, בלי שיצטרכו "להטריד" אחד את השני בזוטות. ומדוע שני חשבונות בבנקים שונים? על מנת שלא "יתקעו" עם מסגרת אשראי קטנה מידי, שתגביל את "המראתו" של העסק. הם יצאו לדרך עם מסגרת אשראי גבוהה - רכשו ציוד בכמה עשרות אלפי שקלים ושתי מכוניות גדולות בליסינג, והיו מוכנים לצאת לעבודה.
קרוב רחוק של עמיר היה קבלן בניין, ושכר את שרותיהם לניקיון הדירות שהשלים. לאתרי הבניה הגיעו באמצעות שתי המכוניות החדשות, הקפידו לקנות חומרי ניקוי משובחים וטובים, מצאו עם הזמן עוד כמה לקוחות בעלי עסקים וחנויות, פרסמו את עצמם בעיתונות, חילקו עלוני פרסומת צבעוניים ויפים, ובסך הכל עבדו די קשה.
שמונה חודשים בלבד עברו מיום שפתחו את העסק ועד שיתרת החובה בחשבונות הבנק של החברה הגיעה לתקרת מסגרת האשראי והבנק עצר את פעילותם. הדבר גרם לריב גדול ביניהם, כשכל אחד מאשים את השני בבזבזנות, ראוותנות, חוסר אמינות ואפילו בגניבת כספי החברה. הבנק קיזז כמובן את כל כספו של שרון כנגד החוב, ועמיר סרב להחזיר את חלקו בטענה שאינו אשם בהפסד. שרון גם שילם מכספו את החובות האחרים שצברו, אחרי שעמיר התחמק מכל הספקים והנושים.
לימים, כשחשבתי על מה שקרה להם, לא ידעתי אם העצות שקיבלו היו גרועות במיוחד או ששני הבחורים הצעירים נמנמו בזמן שהסבירו להם איך לנהל עסק חדש. כך או כך, איש מהם לא צדק לחלוטין בהאשמות שהטיל על חברו. האמת היתה כנראה פשוטה יותר: הם רשמו בספרי הנהלת החשבונות את כל ההכנסות בקפדנות, אבל לא טרחו לרשום את ההוצאות כלל. לא היה להם שמץ של מושג מה היה תזרים המזומנים של העסק, והאם היה להם רווח תפעולי או לא. במילים אחרות: הם לא ידעו אפילו כמה הם מפסידים מידי יום. נדמה לי, אבל אין לי כמובן הוכחה לכך, שאחת העצות שקיבלו היתה ש"לא חייבים לרשום הכל בספרים". כיוון שהלקוחות דרשו תמיד חשבונית, הדבר היחיד שנותר להם להעלים היו ההוצאות, וכך עשו, בלי להבין כלל את משמעות הדבר.
קו ההגנה של עמיר היה פשוט, הוא חשב שההתקפה היא ההגנה הטובה ביותר, ולפיכך הגיש תביעה לבית המשפט בתל אביב כנגד שותפו, בסכום של מאות אלפי שקלים - הוא תבע את כל הרווח שלא הרוויח מהעסק המוצלח שקיווה לו.
המשפט התנהל כשלוש שנים, ושני הצעירים העידו עדויות ארוכות. עם סיום שלב העדויות פנה השופט יעקב שמעוני אלי ואל עורכת הדין שייצגה את עמיר ואמר: "שמעתי הכל והתמונה די ברורה. אני מציע שעכשיו תרדו ארבעתכם למזנון בית המשפט, שתו קפה ונסו לבדוק אם אפשר להגיע לפשרה. שני הצעירים בתחילת דרכם בחיים, ופסק דין לא יועיל לאיש מהם." השופט שמעוני יצא בינתיים לגמלאות, ולכן אני מזכיר אותו בשמו.
ירדנו למזנון, אך שני הבחורים העדיפו לאכול אחד את השני מאשר לשתות כוס קפה. הכעס זה על זה העביר אותם לחלוטין על דעתם, ואי אפשר היה להזיזם מדעותיהם הראשונות. כל אחד מהם חשב שהוא הצודק היחיד. עורכת הדין של עמיר לא הקלה עלי את המשימה, ויעצה לו שוב ושוב לא לשתף פעולה עם שרון, גם לא בשלב הזה.
חזרנו לאולם. "נו," שאל השופט, "הצלחתם?"
"אדוני השופט", עניתי, "בתפילת עמידה, הברכה האחרונה היא ברכת "עושה השלום במרומיו", ולפני שאומרים אותה נוהגים לצעוד שלושה צעדים קטנים לאחור. מרשי עשה שלושה צעדים לאחור אבל נראה שהצד השני אינו מכיר מנהגי תפילה". השופט חייך , קבע לנו מועדים להגשת סיכומים בכתב ושלח אותנו מהאולם.
מספר חודשים לאחר מכן ניתן פסק הדין. השופט דחה את כל תביעתו של עמיר כנגד שרון, חייב אותו לשלם לשרון את מחצית הכספים שקיזז ממנו הבנק, ולשאת במחצית החובות שצברו יחד. לעמיר לא היה כסף כלל והוא לא שילם דבר. לימים נכנס להליכי פשיטת רגל. הוא הופטר מפשיטת הרגל לאחר כמה שנים, הקים עסק אחר והתעשר. איני כותב דבר העלול לזהותו בעיקר כי אני משוכנע שרובכם מכירים את שמו ותמונתו מפרסומי העסק שלו המופיעים לא מעט בעיתונים. את החוב לשרון לא שילם מעולם.
דבריו החכמים של השופט שמעוני מלווים אותי עד היום, בכל פעם שאני מייעץ ללקוח לא לקפוץ על עגלת המלחמה, ולנסות באמת לעשות שלום. עד כמה שהוא קשה, השלום תמיד כואב פחות מהאופציה השניה, גם ובעיקר כשמדובר רק בכסף. ואני יודע שכמה מלקוחותינו הותיקים מחייכים עכשיו למקרא הדברים, מרגישים שלמדו את הלקח הזה מנסיונם האישי.
עוד בעלון: יישוב סכסוכים מחוץ לכתלי בית המשפט - גישור או פישור