משרד עורכי דין אריה שורץ

האדם יראה לעיניים והאלוקים יראה ללבב

עו"ד תמר פישהוף

בתחילת דרכי כמתמחה עבדתי במחלקת הנוער בסניגוריה הציבורית. באחד מן הימים הגיע אלינו יוסי, נער נחמד בן 17 עם אישום של סחר בסמים. התיק היה, בסלנג משפטי, "סגור" מבחינת ראיות.

השוטר שתפס את יוסי העיד שראה אותו עם חבר נוסף, ממרחק קצר של עשרות מטרים, וצעק להם לעמוד במקום. או אז, השוטר ראה את יוסי משליך חבילה כלשהי מתחת למכונית ומתחיל לרוץ. השוטר תפס את יוסי ומצא מתחת למכונית חבילה עם כמה עשרות גרמים של חשיש.

על פניו, המקרה נראה אבוד לחלוטין, מהסוג שבו צריך להגיד תודה אם התביעה מוכנה להגיע עם הנאשם להסדר טיעון כדי להקל בעונש. זה בדיוק מה שתכננו לעשות, אך יוסי הפתיע אותנו עם עמדתו: הוא התעקש שהוא חף מפשע, למרות כל הראיות נגדו, למרות מה שהשוטר ראה. הוא טען בתוקף שאינו אשם ולא היה מוכן להודות בשום אופן, גם לא כדי להקל בעונש. הסברנו לו שאין כל טעם לנהל הוכחות בתיק כזה וכך או כך הוא יורשע, אך הוא המשיך בשלו.

הכלל שבכותרת משמש כבסיס לדיני הראיות של המשפט העברי. אתה, הדיין, לא תוכל לדעת אף פעם מה קרה באמת בזירת הפשע, רק אלוקים. בגמרא מתואר מקרה הממחיש את האדיקות שבה נשמר הכלל: אם אדם נכנס לחדר בו שוכב אדם אחר עם סכין חדה ויוצא מהחדר כעבור דקות, כאשר סכינו נוטפת דם והאדם אשר שכב בחדר נרצח ע"י דקירות סכין, זה איננו מקרה ברור מספיק ולא ניתן להרשיע את מחזיק הסכין ברצח. מדוע? כי הסכין והתזמון הם רק ראיות נסיבתיות- אף אחד לא היה בחדר וללא עדים בזירת הפשע לא ניתן להוכיח כי מחזיק הסכין הוא אכן זה שרצח.

אתם בטח חושבים שאין כל הגיון בפסיקה מעין זו והיא רק מביאה לזיכויו של רוצח. זה בסדר, אתם לא לבד- הרוב המכריע של האנושות לאורך הדורות פסק אחרת במקרים מעין אלו וההגיון ברור מאליו. 

עמדתו של יוסי היתה יוצאת דופן. בדרך כלל הנאשמים טוענים לחפותם, אך כשמציבים מולם את הראיות הברורות שמעידות על אשמתם ומסבירים להם כי מבחינה משפטית אין להם סיכוי לצאת זכאים, הם מודים ומבקשים הקלה בעונש. יוסי לא ויתר והמשיך והתעקש כי הוא לא יכול להודות במשהו שלא עשה.

כשהגענו ליום הדיון, דיון הוכחות אבוד מראש, ישבתי עם יוסי בבית המשפט ושוחחנו בינינו. ברגע של סקרנות שאלתי אותו אם הוא באמת אשם או לא. יוסי ענה לי שהוא לא אשם והסביר: "חברי ואני ראינו מרחוק את השוטר. החבר החזיק את חבילת החשיש וכדי שלא ייתפס, סיכמנו בינינו שברגע מוסכם, כשהשוטר יתקרב, נרים שנינו את היד בתנועת זריקה וכך השוטר לא ידע מי באמת זרק. רגע האמת הגיע, אני הרמתי את היד ועשיתי עצמי זורק משהו, אך החבר החליט להציל את עצמו ולא הרים את היד. השוטר התחיל לרדוף אחריי ובזמן הזה, החבר זרק את השקית מתחת לאוטו ונעלם."

את הסיפור האמיתי של יוסי לא סיפרתי בבית המשפט. יוסי בחר להישאר חבר נאמן ולקחת את האחריות על עצמו ואכן, הוא נמצא אשם בדינו והורשע.

ואני? למדתי לקח חשוב לחיים ולעריכת דין בפרט- לדעת לפקפק בכל דבר...

חזרה לארכיון "משפט חזק"

הרשמה ל"משפט חזק"