על הדין ועל האמת ועל השלום

עו"ד אריה שורץ

גבריאל היה פסיכולוג בארץ מוצאו בדרום אמריקה. תמיד ראה עצמו יהודי וציוני, אך ההחלטה לעלות לישראל נדחתה משנה לשנה. הילדים גדלו, אשתו נפטרה, ובגיל מבוגר יחסית, כשאחרים סביבו החלו לתכנן את הפרישה, החליט לעלות ארצה. בת דודה היתה לו כאן שעבדה באחד הבנקים הגדולים. באחת משיחותיהם הטלפוניות שאלה אותו כיצד בכוונתו להעביר את כספו לישראל, והוא ענה שאינו יודע. "אל תדאג," אמרה לו. "אשלח אליך טפסים בדואר, תחתום ליד המקומות המסומנים, ואני אפתח לך חשבון אצלנו בבנק. תקבל שרות VIP."

גבריאל חשב את עצמו כבר מזל. יש מי שידאג לו בישראל עוד לפני שהוא מחסל את ענייניו ועולה על המטוס. הוא חתם על כל המסמכים שקיבל מבת דודתו בדואר ושלח אותם בחזרה לתל אביב באמצעות שליח, מנסה לקצר את הזמן. מספר שבועות לאחר מכן מכר את כל נכסיו, את דירתו, והעביר לחשבונו החדש בארץ ישראל את עיקר כספו. ארבעה חודשים אחר כך, ארז את המזוודות ועלה לישראל, שמח ומרוגש.

הוא שכר דירה, החל ללמוד באולפן, והתרגל לרעש ברחובות תל אביב. רק ניסיונותיו לקבוע פגישה עם בת הדודה לא צלחו. פעם היה לה תור אצל רופא השיניים, יום אחר היתה במסיבה עם הילד בבית הספר. אחר כך יצאה להשתלמות, אחריה נסעה לנופש משפחתי. שבוע רדף שבוע, ולבסוף ביקשה להיפגש אתו בבית קפה, ליד סניף הבנק. "לצערי, לא נשאר דבר מהכסף שהעברת. ניסיתי לעזור לך, להרוויח עבורך ריביות גבוהות. השקעתי את הכל בפעילות מעו"ף, והפסדת הכל" סיפרה בעצב. גבריאל לא ממש הבין: איך יכול להיות שהכל נעלם, והוא נשאר חסר פרוטה?

פעילות מעו"ף אינה דומה לשום פעילות בנקאית אחרת. ברכישת ניירות ערך אפשר להרוויח או להפסיד, אך הסיכוי שתאבד ממש הכל עד הפרוטה האחרונה קלוש. במעו"ף לא רק שאפשר להפסיד ברגע אחד את כל סכום ההשקעה, אפשר גם להישאר חייב לבנק סכומים ניכרים. כך באמת קרה לגבריאל: הוא לא רק הפסיד את כל רכושו, הוא נשאר חייב מאות אלפי שקלים לבנק.

גבריאל הגיע אלי המום. היו לו הקלטות של בת דודתו בהן היא מספרת את כל המעשה מתחילתו ועד סופו. היו בידיו עותקים ממסמכי הבנק שעליהם חתם בחו"ל עוד לפני שידע מילה אחת בעברית, והיו בידיו כל המסמכים שפרטו את כל הפעולות שבוצעו בחשבון. נדמה היה לי שמדובר בעניין פשוט, וכל שופט בר דעת יבין מיד מה קרה ויורה לבנק להשיב לגבריאל את כספו. המתנו עד שהבנק הגיש נגדו תביעה בסדר דין מקוצר בגין החוב שנותר, והגשנו בקשת רשות להגן, ובה פרוט כל הסיפור מתחילתו ועד סופו, וכן בקשה להגיש תביעה שכנגד.

התיק הובא לדיון בפני שופטת בבית משפט השלום בתל אביב, שופטת שדנה באופן קבוע בתיקים של לקוחות מול בנקים ובנקים מול לקוחות. כבר בתחילת הדיון שאלה אותי מי הלקוח, והצבעתי על גבריאל שישב על ספסל מאחורי. "קום אדוני", אמרה לו השופטת. "אני מציעה שתמשוך את הבקשה שהגשת, ונסה להגיע עם הבנק להסדר תשלומים. סיפור כל כך דמיוני לא קראתי כבר הרבה זמן. פסיכולוג שלא יודע לקרוא. ממש." ניסיתי להתווכח אתה, ולהסביר שיש בידי ראיות חותכות לכל דבר ודבר. היא קטעה אותי באמצע המשפט, ואמרה: "אדוני הוא לא זה שישלם את ההוצאות כשהלקוח שלו יפסיד, נכון? אתם עורכי הדין תעשו כל דבר על מנת לקבל שכר טרחה." אני הייתי מופתע, גבריאל לעומתי היה המום. הוא ביקש שאתרגם לו מה אמרה השופטת, חשב שאולי לא הבין את הדברים. דמעות החלו לרדת מעיניו ותוך רגע בכה בקול כמו ילד קטן. "צאו החוצה", אמרה – ציוותה השופטת, "ואל תחזרו בלי פשרה".

יצאנו למסדרון בית המשפט, ואתנו עורכת הדין של הבנק. גם היא, כמונו, היתה המומה. גבריאל הלך לשטוף את פניו וניסה להירגע, ואנחנו עמדנו בינתיים לשוחח. למרות כל מה שארע באולם רק דקה לפני כן היתה עורכת הדין גלויה וכנה לגמרי. למעשה, היא התכוונה להודיע לבית המשפט שהבנק הוא זה שמוכן לפשרה, ומוכן אפילו להשיב לגבריאל את כספו ללא דיון. הביקורת הפנימית של הבנק חקרה את בת הדודה, וכל טענותיו של גבריאל נמצאו נכונות. הגברת פוטרה מעבודתה, והבנק היה מוכן לפצות את גבריאל על הנזק. למרבה המבוכה לא נתנה השופטת לאיש לומר דבר, אטמה אזניה וליבה וחרצה את הדין בלי לשמוע איש מהצדדים, אך הדבר לא הפריע לעורכת הדין הצעירה לעשות את המעשה הנכון. "תגיד לו שאין צורך לבכות", אמרה לי בשקט. "הכל יהיה בסדר". ידעתי שחלק מעורכי הדין לא היו נוהגים כמוה, והיו קופצים על המציאה לחזור למשרד עם זכיה ולא עם הפסד, והודיתי לה על כך בחום.

חזרנו לאולם אחרי מספר דקות, והודענו לשופטת שהצדדים הגיעו להסדר פשרה. לא טרחנו לספר לה מה הפשרה, ומי משלם למי. אחרי הכל, האמת לא עניינה אותה מלכתחילה, ולא מצאנו סיבה לעדכן אותה בסופו של יום.
אותה עורכת דין ואני חברים עד היום, למעלה מחמש עשרה שנים מאז פגישתנו הראשונה באותו אולם. אחרי שהפרשה הסתיימה וגבריאל קיבל את המגיע לו מהבנק, הגשתי תלונה כנגד אותה השופטת לנציב התלונות של הנהלת בתי המשפט. אני עדין מחכה לתשובתו עד היום.

האם היתה יד מכוונת ששלחה אלינו באותו בוקר עורכת דין קטנת קומה אך בעלת לב גדול? האם היו אלה הדמעות שירדו על לחייו של גבריאל ששינו את מציאות חייו? איני יודע, אך אני משוכנע עד היום שאותו הבוקר לא שופטת של מטה קיבלה חרצה את דינו של גבריאל אלא שופט של מעלה.

עוד בעלון: שופטים של מטה ושופט של מעלה

חזרה לארכיון "משפט חזק"

הרשמה ל"משפט חזק"

 

קישורים חיצוניים: רשלנות רפואית בלידה