שופטים של מטה ושופט של מעלה
עו"ד תמר פישהוף
יום הדין. כמה עוצמה ופחד מעורבים במעמד זה, כמה קושי ואימה, לעמוד בפני בורא עולם שרואה ויודע הכל. לחשוב שאין בך מעשים ובכל זאת לבקש, להתחנן ולקוות שנרשמת בספר הנכון.
לקראת ראש השנה עלו בי מחשבות אחרות, על מי שעומד בצד השני של הדין. כמי שתפקידה בבית המשפט הוא תפקיד משנה, אני תוהה לעצמי מי ירא יותר ממעמד מתן גזר הדין - הנאשם או השופט.
השופט? כן, כן, השופט. האיש ההוא, בן התמותה שצריך לקחת על עצמו במסגרת עבודתו את תפקיד אלוקים עלי אדמות ולחרוץ גורלות של אחרים. האיש שצריך להכריע לא רק בענייני כספים, אלא לפעמים גם בשאלות הנוגעות לחיי אדם. האיש שנותר אחר כך לבדו, אל מול מצפונו וכובד האחריות המוטלת עליו, בלילות ארוכים בהם יתהפך על משכבו ויתהה אם אכן פסק נכון או שהאשים חפים מפשע ויותר נורא, גזר מוות על האיש הלא נכון.
נזכרתי במשפטו של איוון דמיאניוק. אינני זוכרת איך הוצגה הכרעת הדין בתקשורת בזמנו, אך הסיפור המשפטי שמסתתר במשפט זה הוא סיפורה של אחת ההכרעות הקשות ביותר שהתקבלו במשפט הישראלי מקום המדינה ועד ימינו.
איוון דמיאניוק נעצר בארה"ב לאחר שזוהה כ"איוון האיום" - פושע מלחמה נאצי שעבד בהפעלת תאי הגזים בטרבלינקה, עינה ורצח מאות ואלפי יהודים במו ידיו. דמיאניוק הוסגר לישראל ומשפטו החל בבית המשפט המחוזי, שם נקבע, על סמך תעודת זהות שנמצאה אותנטית, אליבי מופרך שלו ועדויות נרגשות של ניצולי שואה שזיהו אותו כי הוא איוון האיום. בהתאם לחוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם נגזר דינו לעונש מוות. דמיאניוק ערער לבית המשפט העליון, אשר פתח מחדש את הדיון, עיין בכל הראיות, בחן את כל הטענות המשפטיות והקשיב לכל טיעוני הצדדים. רק לאחר שהצדדים סיימו לטעון ולסכם, בשלב הסופי של המשפט שלאחריו נותן השופט את גזר דינו, נפתחו בברית המועצות ארכיונים ישנים ונמצאה בהם תעודה ישנה. בתעודה נכתב כי "איוון האיום" היה אחד, איוון מרצ'נקו. גם תמונה הופיעה בתעודה זו, שונה מתמונתו של דמיאניוק. במקביל נחשף כי "איוון האיום" פעל גם במחנה ההשמדה סוביבור שם הביא למותם של מאות יהודים.
עפ"י כללי המשפט אין לקבל ראיות חדשות בשלב כה סופי של הדיון. מאידך, יש להרשיע נאשם רק כאשר אשמתו מוכחת מעל לכל ספק סביר. הראיות החדשות זרעו ספק בדבר זיהויו של דמיאניוק כאיוון האיום של טרבלינקה.
חוק סדר הדין הפלילי איפשר לשופטים לבחור במוצא קל, לכאורה, אשר יותיר את הרשעתו של דמיאניוק על כנה למרות הראיות החדשות. סעיף 216 לחוק קובע כי ניתן להרשיע אדם בעבירה שונה מהעבירה עליה הועמד לדין, אם התגלתה במהלך המשפט. עמדה בפני השופטים האפשרות לזכות את דמיאניוק מהאישום הקשור במחנה המוות טרבלינקה עקב הספק שעלה מראיות החדשות, ולהרשיעו על פעולותיו בסוביבור ולהותיר את עונש המוות על כנו. החוק מציב רק סייג אחד לחילופי ההאשמות: "ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן".
מה היה כל אחד מאתנו עושה עושים בסיטואציה מורכבת זו? מחד, מדובר בפושע מלחמה נאצי אשר תעודה ישנה אחת עומדת כרועץ בינו לבין גזר דין מוות. מאידך, כדי להרשיעו דורש החוק כי תינתן לו הזדמנות סבירה להתגונן כנגד האישום הנוסף, ובמשפט אשר נערך לא ניתנה לו הזדמנות שכזו. לכל אורך המשפט התגונן דמיאניוק בפני האשמה כי הוא איוון האיום שפעל בטרבלינקה ולפתע, לאחר שסיים כבר את כל טיעוניו והביא את כל ראיותיו בעניין, מאשימים אותו באישום נוסף, פעולתו בסוביבור, אישום אשר לא הביא לגביו ראיות ולא טען כנגדו.
את גזר הדין, יחיד במינו מאז קום המדינה, כתבו כל השופטים יחדיו ולא חתמו עליו בסופו. בגזר הדין זיכו שופטי בית המשפט העליון של מדינת ישראל את דמיאניוק מאשמת היותו "איוון האיום מטרבלינקה מחמת הספק, ולא הרשיעו אותו באישום הנוסף בשל הטענה כי לא ניתנה לו הזדמנות להתגונן בפני אשמה זו. הוא שוחרר והוחזר לארצות הברית.
האם השופטים היו אנשי דין ואמת, אמיצים ברוחם, או להיפך - נצמדו לזוטות משפטיות בשל פחדנות? אי אפשר לדעת. מכל מקום, לא הייתי רוצה להיות במקומם.
שתהיה לנו שנה טובה, שנה של בריאות ושמחה, ושנחתם כולנו לחיים טובים בידי השופט היחיד שיכול לכל ההכרעות.
קריאה נוספת: על הבחירה - העולם כולו פרוש לרגלינו וכל שנותר לנו הוא לבחור. מתוך העלון שפורסם בראש השנה התש"ע